פסק-דין בתיק ת"א 7865-01-11

בתיק זה, כמו בתיקים אחרים בהם הוגשה התביעה בשם התובעים, ע"י עו"ד תמים יונס, לא הוגש יפוי כח ערוך ומאושר כדין, חרף ארכה שניתנה להמצאתו. לפיכך, הוחלט למחוק את התביעה, כמפורט להלן.

במהלך דיון קה"מ ביום 31.12.12, הודיע עו"ד יונס: "גם בתיק הזה, אגיש ייפוי כוח חתום על השם שלי, באמצעות הפקס, ואין לי דרך אחרת". בתום הדיון הוחלט, בין היתר, כי על עוה"ד להגיש תוך 14 ימים, יפוי כח ערוך ומאושר כדין, שאם לא כן תמחק התביעה.

ביום 24.1.13, הגיש ע"ד יונס הודעה, אליה צורף מסמך הנושא כותרת "יפוי כח", ערוך ע"ג טופס יפוי כח סטנדרטי, ממנו עולה לכאורה, כי ביום 9.2.2009, התייצב התובע מס' 2, בפני מר איאד אלעלמי וחתם בפניו על המסמך, במסגרתו מינה את מר אלעלמי ואת עו"ד יונס, כבאי כחו. בהודעה האמורה נטען, כי המסמך הועבר אל עו"ד יונס בפקס, משום שנבצר מעוה"ד להכנס לתחום רצועת עזה, ומצד שני, נבצר מן התובעים להכנס לתחומי ישראל, ולהתייצב בפני עו"ד יונס, ע"מ לחתום בפניו על יפוי הכח. עוד נטען בהודעה, בין היתר, כי בעבר לא העלתה הנתבעת כל טענה ביחס ליפויי כח שנערכו באופן האמור, ואף התפשרה עם תובעים, ושלמה להם פיצויים, באמצעות עו"ד יונס, בהסתמך על יפויי כח דומים.

יצויין, כי במסגרת הליך אחר הבהיר עו"ד יונס, כי הוא עצמו עובד כשכיר ב"מרכז הפלסטיני לזכויות האדם", ומר אלעלמי, שהינו עו"ד במקצועו, וחבר לשכת עורכי הדין הפלסטינים, הינו מנהל המחלקה המשפטית, בגוף האמור.

הנתבעת השיבה להודעה, וטענה, בין היתר, כי אין מחלוקת, שעו"ד יונס לא פגש מעולם בתובעים, וכי אין כל ודאות שנקשר ביניהם קשר שליחות. ב"כ הנתבעת הדגיש, כי חוסר הודאות לעניין יצוג התובעים, מתחזק, על רקע עתירה שהגיש עו"ד יונס, בשם תושבי עזה, להאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעותיהם, אך בהמשך התברר, כי בשם חלקם כבר הוגשו תביעות, ע"י עו"ד יונס עצמו.

ביחס להסכמי הפשרה המוזכרים בהודעת עו"ד יונס, נאמר בתשובת הנתבעת:

"ראשית, הרי שכאמור לעיל, אין מדובר בסוגיה הנמצאת ביחסים שבין הצדדים להליך בלבד, וככזאת אין היא נתונה להסכמות לסוגיית היעדר ייפוי כוח מקורי תקף, הרי שאין הדבר רלוונטי לסוגיית הצורך בקיומו של ייפוי כוח תקף נכון להיום, בתביעה דנן ובכלל.

מעבר לכך, סוגיית חוסר הוודאות בכל הנוגע לייצוג בעלי הדין בתיקים כגון דא, וכתוצאה מכך הצורך בהקפדה על קיומו של ייפוי  כוח מקורי חתום וערוך כדין, התעוררה ביתר שאת בין היתר בעקבות הדיון באותו בג"צ הנ"ל והצפתה של הסוגייה במסגרת תיקים אחרים הדומים לתיק זה, ומעל לכל בתיק זה ממש. נוכח התנהלות זו, ולאור הדברים שמסר ב"כ התובעים עצמו בדיון בתיק זה, התחוור למדינה כי לב"כ התובעים דכאן אין כל קשר ישיר עם לקוחותיו הנטענים  - הוא מעולם לא נפגש עימם או ראה אותם, הוא לא מכיר אותם, זהותם האמיתית איננה ידועה לו וספק האם בכלל שוחח איתם, ואם אכן שוחח - האם לוודא כי מדובר אכן באותו בעל הדין הנטען להיות.

בנוסף, הרי שעד לאחרונה יצר ב"כ התובעים מצג ולפיו הוא מיופה כוח כדת וכדין לייצג את אותם בעלי דין, מה שהסתבר כלא מדויק כלל בלשון המעטה.

ויודגש, כי דווקא סוגיה זו, של אפשרות לפשרה בתיקים מסוימים, מחדדת את הצורך בקיומו של ייפוי כוח מקורי ערוך כדין, ומחייבת אותו ביתר שאת. זאת על מנת שניתן יהיה לדעת כי ב"כ התובעים אכן מוסמך לנהל מו"מ בשם של אותם בעלי דין בשמם הוא מבקש לפעול, לקבל כספים בשמם ועבורם, וכמובן למנוע טענות עתידיות מצד אותם בעלי הדין (או גרומים אחרים רלוונטיים) כנגד הסכמי פשרה, ככל שנחתמו, בטענה כי מי שהתיימר לייצגם לא היה מוסמך לנהל מו"מ בשמם, להתפשר באותם סכומים בשמם וכיוצ"ב טענות (מקרים בהם המדינה כבר נתקלה בעבר)".

במסגרת התשובה, בקשה הנתבעת למחוק את התביעה, בשל מחדלים שונים ובהם, אי הגשת יפוי כח כדין.

 טענות זהות נדונו בפסה"ד של מותב זה, בת.א 11716-01-11 עזבון המנוח עאמר אברהים בעלושה ז"ל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.1.13) ובת.א 15084-03-11 עזבון המנוחה נוהא סברי אלמקאדמה ז"ל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.2.13), וסבורני כי הנימוקים שפורטו במסגרת פסקי דין אלה תקפים גם בענייננו, ומחייבים מחיקת התביעה, כמפורט להלן.

הסמכות להורות על המצאת ייפוי כוח לתיק ולב"כ הנתבעת, מסורה בידי ביהמ"ש מכח הוראת תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה: "כל פעולה בבית משפט הנדרשת מאת בעל דין או המותרת לו על פי דין, רשאי בעל דין לעשותה בין בעצמו ובין על ידי עורך דין שהודיע בכתב הטענות הראשון שהוא מגיש, שיש בידיו ובידי עורכי הדין הכלולים ברשימה כאמור בתקנה 472א ייפוי כוח מטעם בעל הדין, והוא כשאין הוראה מפורשת אחרת בכל דין; אין בהוראת תקנה זו כדי למנוע מבית המשפט לחייב, ביזמתו או לפי בקשה, את המצאת ייפוי הכוח לכל בעל דין או לבית המשפט".

הצורך בהמצאת יפוי כח עולה בענייננו ביתר שאת, משום שהתובעים אינם תושבי מדינת ישראל, ואין חולק, כי לא התייצבו בפני עוה"ד בעצמם, אלא ע"פ הנטען, התייצבו בפני מר איאד אלעלמי, אשר אינו יכול להתייצב בבית המשפט, ולהעיד על נכונות האמור במסמך. על פני הדברים, עולה גם שאלה בדבר הסכמת התובעים ליצוג, והבנתם את ההליך, על רקע פעילותו של "המרכז הפלסטיני לזכויות האדם", אשר כנלמד מדברי עוה"ד בהליך אחר, שוקל לצד האינטרס של התובעים עבורם הוא פועל, גם אינטרסים כלליים, והדבר מתבטא במימון הערובות בתיקים מסוימים, ע"פ שיקולים שלא הובהרו.

יודגש, כי כפי שטענה הנתבעת, אין מדובר בדרישה פורמלית גרידא, שכן כל עוד לא הובהרה שאלת הייצוג, לא ניתן לשלול סבירות האפשרות, כי ההליך כולו, לרבות כל החלטה שתינתן במסגרתו, יהיו בטלים. יש ליתן גם משקל, לקושי העומד בפני הנתבעת, בניהול הליכים מסוג זה, עליהם עמד ביהמ"ש המחוזי הנכבד בנצרת, ברע"א 41806-11-12, נגוא שיך ואח' נ' מדינת ישראל ואח', תוך ניתוח תכלית התיקונים בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), אשר הטיל מגבלות פרוצדורליות שונות על תובעים, במטרה להקל על המדינה בתביעות של תושבי הרשות הפלסטינית.

סעיף 24 לחוק לשכת עורכי הדין, מורה:

"24.      אדם כשיר להיות עורך דין אם נתקיימו בו אלה:

                        (1)        הוא בעל השכלה משפטית גבוהה;

                        (2)        עבר תקופת התמחות;